_ oznik.com _ news-service
 

   איך לקרוא את הספר החדש של סייד קשוע

   ספרו של סייד קשוע, "ערבים רוקדים", ראה אור לאחרונה בהוצאת מודן
   דפנה ברעם
   18 בינואר 2002
 
לפני ארבע שנים פגשתי את סייד קשוע בחדר המעשנים המצ'וקמק במערכת הישנה של "כל העיר". חדר המעשנים ההוא היה מין מחנה פליטים בו הסתופפו בעיקר כתבים חדשים, שפחדו מהכתבים הישנים, מהעורכים, מעצמם, ומגודל המעמד. סייד היה המבוהל מכולם, המבולבל מכולם, והיצירתי מכולם. לקח לי בערך שבועיים להבין שתוך כמה שנים הוא יוציא ספר של סיפורים קצרים, ויהפוך למין תופעה תקשורתית שכזו: כתבת שער ב~7 ימים, ראיונות בטוק שואוס, כל החבילה.
קישורים
  • הוצאת מודן
  • כלניות פרק מהספר

  •   ובגלל שאני פולניה במקצועי, מייד גם התחלתי לדאוג. איך הילד יתמודד עם התהילה, האם הוא ידע להבחין בתוך היער התקשורתי הדורסני בין שוחרי טובתו ושוחרי רעתו? האם האנשים שיקיפו אותו אז יקלטו את הרגישות האין סופית שלו, את העור הקלוף שלו, את ארבעים וחמישה מצבי הרוח השונים שיש לו ביום ממוצע? האם הקוראים יתייגו אותו כערבי שמחרבן כששרים התקווה, או יראו גם את התפסן בשדה השיפון, כמו שקראתי לו ביני לבין עצמי עוד לפני שסיפר לי שזה היה הספר הראשון שקרא. את הבחור שבמסגרת החרדות שתוקפות אותו לקראת הולדת בתו מטריד עצמו עד טירוף בשאלה "האם כשהיא תהיה בת 12 היא תלך לקניוון עם החברות שלה ותיגע בחלונות הראווה בידיים?"
       במשך ארבע שנים עקבתי אחרי ההתפתחות שלו ככותב וכעיתונאי, בסדנת הכתיבה קצרת הימים שייסדנו אז, ובתוך העיתון. אני חושבת שסייד הופתע יותר ממני לגלות שאחת הזכויות שנשללות ממך כאזרח ערבי בישראל היא הזכות להיות סתם צעיר רגיש ונוירוטי שאוהב את ניק קייב ורוצה להיות סופר. המשפחה, המצב, הדרישות העיתונאיות, החברים בעיתון, האויבים בעיתון, הקוראים, אוהדים ועויינים גם יחד, כל אלה דחקו אותו אל המפגש הנפיץ והטעון עם הזהות הלאומית. את הזהות הזו הוא לא נושא כדגל, אלא כצלב, שמכופף את גוו, אבל גם מרחיק ערפדים.
       הימים הנוראים של אוקטובר 2000, ואינתיפאדת אלאקצה, חידדו את הדברים. "קשה לי לקרוא את סייד", אמרו לי אז כתבים בעיתון. "זה לא שהוא לא צודק אבל זה עושה לי עור ברווז". לסייד היה קשה יותר. הוא הציב מראה מול פני הקוראים והחברים, ומה שהשתקף שם דחף אותו לזרועות הניכור. הוא לא הבין למה הקוראים יותר מתעניינים בחוויות המצחיקות~מרירות שלו מתקופת ההריון, מאשר בכתבות קורעות הלב שלו על רמאללה וג'נין. הוא ראה איך הביקורת החריפה שלו על החברה הערבית מתקבלת באהדה, בעוד שזו על הממלכתיות הישראלית הגזענית נתקלת בשנאה ובאטימות. ההצעה של מודן, לשבת כמה חודשים בבית, לנקות את הראש ולכתוב ספר, באה בדיוק בזמן.
       יצא לו רומן חניכה. בעיתונים כבר הכתירו אותו כ"קול הערבי החדש", ונראה שבסופו של דבר הוא זכה בתואר ביושר. אבל לי יש המלצה אחרת. כדאי לנסות לקרוא את הספר הזה לא רק ככרוניקה של חיי הערבי הצעיר בישראל העויינת, אלא גם כביוגרפיה של האיש סייד קשוע: זה שמפחד שסבתא שלו תמות, שמתעלף מאנשים שלא רוחצים ידיים כשהם יוצאים מהשירותים, שחולם להיות איש מכובד ששותה יין בכוסות דקות במקום גולדסטאר מהבקבוק, שהולך לאיבוד בסבך של מחוייבויות פולניות. קריאה כפולה כזו לא רק מבטיחה חוייה פרטית מלאה יותר. היא גם מזכירה את התקווה הקלושה שאולי פעם חתיכת האדמה הזו תהיה מקום שחיים בו לא ערבים ויהודים, אלא פשוט אנשים.

       דפנה ברעם היא עורכת החדשות בשבועון "כל העיר"

     Recent Stories
     Special Features:
    לשנה הבאה בניו-יורק
    מדריך שימושי
     Shirabe's Report
     Join the mailing list, receive new stories by email: 
     Links
     About
     Home
     
     
     
    _ oznik.com _ news-service