| |
בתחנת
הרכבת של ניו-יורק
|
באותו
עניין:
קישורים:
|
| אנשים
טובי לב |
| מחלקים
סרטים צהובים ודגלי לאום |
| ומבקשים
מהעוברים לרשום ברכות, |
| תודות
לבנים השבים מן הקרבות. |
| אני
רושם לעצמי: |
| נשמות
מסכנות רחומות. |
| |
| ועלה
בי אז זיכרון לבנוני חריף. |
| זיכרון
החזרה הביתה. |
| ...
נסענו שם דוהרים ברחובותיה של עיר זרה |
| (שחורבותיה
לא היו זרות לנו כלל), |
| לצד
הדרך הראשית עמד זקן ערבי ונופף במקלו |
| (אני
חושב היום: ודאי סבו של אותו זקן ערבי |
| עמד
גם הוא פעם לצד אותה דרך ממש |
| ונופף
באותו מקל ממש), |
| עצרנו
כדי לעמוד על פשר נפנופו. |
| הזקן
רכן אלי |
| (בעיניו
ראיתי שאינו מבין |
| מהותה
של תהילת אדם, |
| מהותו
של נצחון או כשלון) |
| וירק
בפני את רוקו הצהוב |
| ושותק
סבב על עקבותיו. |
| ואני
נטהרתי ביום ההוא. |
| ולוא
לרגע קט נטהרתי. |
