skip navigation

 [עוזניק אוסף ציטוטים]

 

refusenik watch

ARIEL SHARON SHORT STORY CONTEST

MITA'AM : A Review of Literature and Radical Thought, edited by Yitzhak Laor

 

 

אריאל שרון:

תחרות הסיפור הקצר

התחרות שהוכרזה באנגלית קוצרת פניות בעברית, אולי בזכות מאמר במעריב אונליין (ר' קישור). אהלן. בעמוד זה יופיעו סיפורים ועבודות בעברית. מי שמוכנ/ה לתרגם לאנגלית כדי לאפשר לסיפורים להשתתף בתחרות, מוזמנ/ת לשלוח את התרגום דרך טופס הגשת הסיפורים בעמוד התחרות (ר' קישור). בינתיים לפניכם: שיר מאת ערן רייס, סיפור מאת שלומי גרבר, סיפור מאת דורון כהן, וסיפור מאת דוד מלמד.

עוזניק.קום

15 ביולי 2004

שיר:

אריאל

מלים ולחן: ערן רייס      הורדהאריאל - מלים ולחן ערן רייס (mp3)

 

ראש הממשלה שלי איבד את הגמישות
הוא לא יכול יותר לשרוך את נעליו
אני תוהה מה עושה ראש הממשלה שלי
כשהוא רוצה לגזור את ציפורני רגליו
יושב לסעוד לפני שולחן עמוס אחוז בולמוס
אוכל ולא מצליח להפסיק
בולע עד להתפקע, יודע
שזה פוגע בו, שזה מזיק

ראש הממשלה שלי חי על כדורים
לעיכול, לראש, ללב
אני רואה את ראש הממשלה שלי ויודע
זה לא רק הגוף שהסתאב
אם הוא לא מצליח לשלוט בעצמו
להנהיג משטר נכון של אכילה
איך יוכל לשלוט עלינו
להנהיג ממשלה ומדינה

ואם הוא לא קשוב לרחשים ולכאב
שבוקעים מן הסתם מתוך גופו
איך יהיה קשוב לרחשי הלב
של העם שהוא מופקד על טובתו
מה הפלא שהוא לא מצליח
לפתור את הסכסוך בגבול ארצו
אם הוא יכול לשים גבולות אפילו לעצמו
ומסוכסך כל כך בינו לבינו

דמיינו לעצמכם איך זה לחיות בתוך גוף
כמו של ראש הממשלה
דמיינו לעצמכם את הכבדות, המוגבלות
את התחושה התמידית של מחלה
תבינו, זה הוא שמעולל זאת לעצמו
הוא המחבל בעצמו, המתאבד
ואנחנו אנשיו רצים איתו לקרב
צועקים "אחריך המפקד"

אני אוהב את ראש הממשלה שלי
כי חולשותיו אנושיות
אני מכיר היטב את חוסר היכולת
להתבונן בעצמך ולהודות
יש בליבי אליו חמלה, רוצה לומר לו
אפילו שהוא לא ביקש עצה
אריאל, אתה שהכיבוש הוא בדמך
תהיה גיבור, צא לכבוש את יצרך

 

ערן רייס פעיל בעולם המוזיקה הישראלי מזה שנים, אבל רק בארבע השנים האחרונות הוא מופיע עם חומר מקורי שלו במופע "דרך ארוכה" שהוביל להקלטת הדיסק "דק" באוקטובר 2003. רייס מופיע ב"גדה השמאלית" וב"תיאטרון הסימטה" בתל אביב, וכן בשלל מקומות קטנים ברחבי הארץ. בימים אלה הוא מגבש חומר לדיסק חדש, שני במספר, ש"אריאל" הוא אחד משיריו, ומופיע ברחבי הארץ בליווי גיטרה. לתגובות, פרטים, והזמנת דיסקים והופעות צרו קשר בדואר אלקטרוני. "מנגד" הפקות - ערן רייס אימייל.

בס"ד

סיפור בלתי רגיל

מאת שלומי גרבר

 

חבורת הבנים רצה למים בצהלות שמחה, ואני התפניתי להסתכל על הנוף סביב.

כמעט ולא נראה במרחק דבר המזכיר את העולם האמיתי, לא אנטנה, לא מכונית אפילו אופנים לא עברו שם, רק אוושת הגלים ורוח קלה ונעימה ליטפה אותנו. וים, ועוד ים, ועוד הרבה ים. 'כמו חלום', לחשתי לעצמי בתענוג. התאמצתי לראות את האופק, המקום שבו המים והשמים נפגשים. פעם אמר לי חבר ששמים זה שָׁם ומים וחבר אחר אמר שזה הרבים של שם. שניהם צודקים, חייכתי. "טוב לך, אה?". קבלנו מדריך טיולים נחמד במיוחד הפעם. "כן", אפילו לא הסתכלתי, ולא הרגשתי צורך להתנצל, "מאוד".

אינני זוכר אם היו אלה הבנים מהכיתה שאני מחנך. כן, אני מחנך כיתה בבית ספר. או אולי היו אלה בני הנוער מהישוב בו אני גר, שגם שם יש לי איזה תפקיד חינוכי. זה לא משנה.

שעת צהריים מיוחדת היתה זו. הבהירות היתה כה חדה, ועם זאת היתה הרגשת רעננות נעימה במיוחד. הבנים נשארו בלגונה הבינונית (התפשרנו ) שהקצבנו להם, מפרצון נסתר אחד מיני רבים בין נהריה לראש הנקרה.

הרהרתי לי מבלי מפריע בחופש המסתיים לו, ובשנת לימודים חדשה שבפתח, כשנשמע מהכביש הסמוך, שאינו נראה משם, נהמה של מכונית גדולה ומיד קול בלימה איטית. עובדה זו לא היתה מפריעה לי אלמלא בעל המכונית ירד אלינו ובחיוך מתנצל שאל "שלום, יש לך מושג איפה אני יכול למצא קודיטוריה טובה?".

גם עובדה זו לא היתה מפריעה לי לו היה זה כל אדם אחר. ודאי הייתי מתנצל ואומר שאינני מכיר די את המקום אך ניתן ליסוע קצת דרומה ושם יש את נהריה, עיר ואם בישראל, ולא חסר בה כלום. כך מן הסתם הייתי עונה אם היה שואל אותי כל אחד. אבל זה היה ראש הממשלה.

"שלום אדוני, אה כן אדוני, קודיטוריה מעולה אבל זה קצת רחוק רגע אחד אדוני " פניתי לכוון הים "שי, תסתדר לבד?"

"סע, סע לך, לך, לך סע טוב, טוב ", שי הסכים.

 

"העיקר שזו תהיה קונדיטוריה טובה" אמר הוד רוממותו כשטיפסנו בשביל הקצר העולה לכביש "עם קצפות וכאלה". כשהגענו לסוף השביל פנה לאחוריו והרים את ידיו כאילו הוא מנפנף להמונים, שלא היו שם, ואמר "אח, איזו בריזה ", חייכתי, עשיתי כמוהו ואישרתי "או-הו אחלה בריזה ". בלגונה למטה נפנפו שי והילדים בחזרה.

כשהנהג הדהיר את המכונית קדימה, אמרתי לראש הממשלה "האמת, את נהריה אני כמעט ולא מכיר, אבל בפרדס-חנה יש קונדיטוריה מצויינת". "פרדס-חנה? זה ליד חדרה! אתה לוקח אותי לפרדס-חנה בשביל קונדיטוריה?", זה לא היה כעס, ציינתי לעצמי, אפילו לא הקפדה, רק איזו מן תמיהה מלכותית. רק ראשי ממשלות יכולים לכעוס בכזו אבירות. "אם הייתי מכיר משהו קרוב יותר הייתי לוקח אותך לשם" התנצלתי, "אתה תראה שלא תצטער". "נו, טוב, ניסים סע לפרדס חנה, הבחור כבר יכוון אותך שם" אמר, ומיד נרדם.

"נעים מאוד אני שלומי" שברתי את השתיקה מהמושב האחורי. "ניסים. נעים מאוד. אז מה, סחבת אותנו עד פרדס חנה?" גם הוא לא כועס, הרגעתי את עצמי. "אולי", התפללתי, "אולי אתה רוצה שאני אחליף אותך בנהיגה?". "רוצה, אבל אין ביטוח" ענה ניסים בקול נכאים "קמצנים", עכשיו הוא נראה כועס, "כמה פעמים אמרתי לראש חטיבת הרכב שצריך לפתוח את הביטוח לכולם. אי אפשר לדעת מי ינהג. הנה, תראה, עכשיו למשל". מוסיקת רקע נעימה נגנה ברקע קטעי נגינה קלסיים מוכרים, ריח וניל רענן אפף את חלל המכונית בזמן שהפליגה בין פרדסים.

"בטח מאוד מעניין להיות הנהג של ראש הממשלה", פתחתי בנושא חדש. "בטח מעניין, תסתכל עליו. כמו שהוא עכשיו ככה הוא תמיד בנסיעות".

מחשבותי ריחפו להן, ובליבי פרח לו רגש כלפי האיש שישן לידי. חיבה. אולי אפילו אהבה או הערצה. ניסיתי להזכר אם הצבעתי בשבילו בבחירות האחרונות. אדם שעיף כל הזמן, ולמה? עבודה ציבורית! לא בשבילו בכלל! כל כך אצילי בעיני עצמתי את עיני ודמינתי אותו במדים עם דרגות האלוף שלו. או בעצם רמטכ"ל אינני זוכר כבר. ציירתי בדמיוני את התמונות המפורסמות ממלחמת יום כיפור. בעצם שלום הגליל. אולי מבצע יהונתן? . אולי בכל זאת יום כיפור. 'הקדיש את חייו לבטחון המדינה'. הסתכלתי בו מקרוב (ישבנו שנינו במושב האחורי) ופתאום ראש ממשלתינו נראה לי כתינוק גדול ופגיע. הוא ישן בנחת, נוחר קלות. ורדרד, חשבתי בליבי, צריך להוריד קצת במשקל. כשהוא יתעורר אני כבר אומר לו משהו על כך.

"תגיד ניסים, לאיפה אתם נוסעים בהמשך?", "קודם לפרדס-חנה. בלי עוגה עם קצת קצפת הוא לא יתפקד היום. אחר כך לכנס פעילים בהוד השרון, משם לפגישה אי שם בתל אביב, ישיבת ממשלה במשרד בירושלים והביתה". נרדמתי גם אני.

"שלומי, שלומי קום". ניסים העיר אותי מחלום שבו אני וראש הממשלה משחקים טניס במגרשי הפרטי. "קום, קום, איך אתה נוסע לפרדס-חנה? שמאלה לזכרון או ישר דרך צומת פרדיס?" "שמאלה, שמאלה". ראיתי שהיד הממשלתית ביותר במדינה מונחת לי על הברך ובעדינות הרמתי אותה והחזרתי אותה לברך המתאימה. הנחירות נעשו עמוקות יותר. קצובות. הראש נפל על החזה והתפיח פימה שלא ניתן לראות בתמונות ובטלויזיה. הסטתי את ראשי מהר, הסתכלתי על היקב בזכרון, ונשבעתי לעצמי לשכוח מיד. וגם שהוא מקומט מאוד, ואיך שהוא התנשף בעליה מהלגונה לכביש דרך השביל התלול, והמשיך להזיע בתוך המכונית עוד דקות ארוכות, למרות המיזוג.

בזמן שנשאר לי עד פרדס-חנה ניסיתי לטוות את הדרך הכי ארוכה שאני יכול לקחת את ידידי החדש לקונדיטוריה. בדרך, אני כבר אכניס בו קצת ציונות. באופן קבוע, נכנע ראש הממשלה לקואליציה המשונה שלו. וגם החברים המפוקפים שלו מהסיעה לא מוסיפים הרבה בעצות אחיתופל שלהם. ודאי קשה להיות ראש ממשלה שכפוף לכל כך הרבה לחצים. מה שצריך ראש ממשלה זה יועץ נקי מהשפעות, כפוף לאידאלים בלבד שאין לו ולא כלום עם פוליטיקה במשמעות הסיעתית-פלגנית, אלא פוליטיקה אצילית בלבד! אדם כמוני צריך ראש הממשלה לידו שיתן לו את ההכוונה האמיתית נטולת כל שיקול זר. וכך ישבתי לי ברכב השרד, הממוגן מכל דבר, והמראתי על כנפי הדמיון. אולי רק יועץ לענייני חינוך. אחרי הכל בזה אני עוסק ולא בנושאי בטחון, או כלכלה.

כשכבר החלטתי באופן סופי שאני יורד לחצי משרה במשרד החינוך ומפנה את עצמי ליעוץ בנושאי חינוך במשרד ראש הממשלה נכנסנו לפרדס חנה, למחוזות ילדותי, והמכונית פילסה לה את דרכה למרכז הצנוע של המושבה הותיקה. נראה היה כאילו המכוניות, גם החונות, נדבקות-נמתחות לשוליים בזמן שניסים השיט אותנו למעדניה. "תהיה מרוכז ותראה משהו מעניין", הציץ אלי ניסים מהמראה הפנורמית. ואכן ברגע שאמרתי לניסים שיחנה, התנער ראש הממשלה בקלילות כבמטה קסם, חייך אלי בענייניות ואמר "נצא?".

הזמן כמו עמד מלכת. המוסיקה הקלאסית השקטה שנשמעה כל הזמן ברקע הפכה למעין צליל מעורבל אחד נמוך, מזייף קצת, אבל מאוד מאוד שולי. ריח הווניל התנדף. הפנים הממשלתיות עברו החלקה, הפימה נעלמה, ובמעשה כשפים ראש הממשלה נראה חטוב להפליא. ניסים הזדקן באותם רגעים. פתאום ניכר היה שהוא לא מגולח, ושני חריצים עמוקים הסתמנו בלחייו. ושמתי לב לפתע שהוא מרכיב משקפיים.

חשתי בבירור שהאיש היושב לצידי יודע בדיוק את תכניותי להשתלב במשרד ראש הממשלה ומשום מה פתאום הרגשתי אדיוט מושלם והתביישתי מאוד, ולכן תפסתי את תפקיד התכליתי.

"אדוני, מכאן בבקשה, אנחנו צריכים לחצות את הכביש". ובאמת מעברו השני של הכביש ישנה קונדיטוריה ביתית וטובה במיוחד, 'עוגית'. משך שנים העדפתי את הצד ההוא של הכביש רק בגלל הניחוחות האופיניים למקום. מוכר שם אהרון, יהודי מבוגר מאוד, אציל ונעים, שאפיית העוגות היא שהצילה אותו מצפרני הנאצים. וזה סיפור ארוך ומפותל.

ראש הממשלה חצה את הכביש לפני בקלילות שלא תאמן, מביט לצדדים בחינניות ומעופף מהכביש למדרכה. מיד קלט בעיניו את 'עוגית' ונעמד בפתח החנות הצרה כמחפש מה לקנות. נעמדתי אחריו, וראיתי את אהרון מחסיר פעימה ונשמתו כמו כבדה עליו. לאחר מכן ביצע אהרון השתחוויה עמוקה שארכה זמן ממושך מאוד. אז ניגש לכיור שבירכתי החנות בריצה קלה. על הקיר שמעל הכיור היו מודבקים כמה אריחי קרמיקה במלבן גדול. האריחים בעבר היו ודאי ורודים אך כעת הם נראו חומים סגלגלים מרוב אדי שמן ולכלוך שהצטברו לאורך השנים.

כשהוא לא מסיר את מבטו מעלינו אף לרגע, לקח אהרון סמרטוט לח בידו, והעביר את הסמרטוט על השטח המרוצף שעל הקיר שמאחורי גבו. בדרך נס, כל מקום אשר נגע בו הסמרטוט הפך לורוד, לורוד המקורי כמעט. אהרון המשיך כך ולא הביט רגע אחד על המשטח אלא על ראש הממשלה, שעמד וחייך חיוך נעים, וחיכה כאילו כל זה תוכנן ביניהם מראש.

כשסיים אהרון את הנקיון, ניגש ראש הממשלה לעבר אחד המדפים כקונה ותיק, ולקח לעצמו פס עוגה עם קצפת בתוך קופסאת פלסטיק שקופה והניח על המשקל. בעיתוי מושלם הופיע ניסים וסיים את החשבון בזמן שראש הממשלה מדד בעיניו את המסלול חזרה למכונית.

רצתי לפניו ובליבי אמרתי שאולי זה הזמן לארח אותו בבית הורי. המרחק, אמרתי בליבי, קרוב, ממש דקה נסיעה ואמא מאוד תשמח לאורח שכזה.

עוד לפני שביקשתי להשתמש בטלפון הנייד הממוקם ליד ניסים, ראיתי את ראש ממשלתנו מכרסם עוגיה. "לא שמתי לב, שקנית גם עוגיות, אדוני" חייכתי. "גם בעל הבית של הקונדיטוריה לא שם לב", קרץ לי בשובבות, "לקחתי אחת לבדיקה. תמסור לו בהזדמנות שנהניתי מהעוגיות הטעימות".

הנהנתי. כשניסים נכנס, התניע את המכונית, והתחיל ליסוע, אמרתי "ניסים, עצור לי כאן, אני צריך לקנות משהו אדוני ראש הממשלה, נהניתי מאוד בנוכחותך, לעולם לא אשכח חויה זו!". ראש הממשלה הרכין את ראשו לרגע, היישיר את מבטו לעיני ואמר "אני זה שצריך להודות לך. תודה ולהתראות."

פסעתי מהורהר לעבר החנות של אהרון הזקן החביב איתרתי בחנות את הארגז שהיו בו 'העוגיות הטעימות' ולקחתי כמה לשקיק.

אהרון שקל, שילמתי. "בלתי רגיל מה שהיה כאן" אמר אהרון, הזקן החביב, ספק לעצמו ספק לי, בזמן שהחזיר לי עודף, והוא מנענע בראשו כל הזמן כלא מאמין, "בלתי רגיל". "באמת בלתי רגיל", מלמלתי כששילשלתי עוגיה לארגז בדרך החוצה. את העוגיה של ראש הממשלה.

 

שלומי גרבר הוא מורה, ומתגורר בטל-מנשה.

 

כבש: אריאל שרון

מאת דורון כהן

 

למרות שנולדתי ב-1964 רק ב-1974 הייתי בן שנה. ככה החלטתי במהלך טורניר גמר גביע העולם הראשון אליו נחשפתי שנערך אז במערב גרמניה - למנות את שנותי לפי כמות המונדיאלים אותם אזכה לראות בימי חיי. ב-1978, כשמריו קמפס דהר אל תוך הרשת ההולנדית, הייתי בן שנתיים. ב-1982, כשפאולו רוסי הבקיע שלישיה נגד ברזיל, הייתי בן שלוש (ובכיתי המון). ב-1986, כשדייגו מראדונה חלף על פני כל שחקני נבחרת אנגליה, חגגתי יום הולדת ארבע.

במונדיאל ביפן ובדרום קוריאה הייתי בן שמונה, רק בן שמונה. אינפנטיל.

ראש הממשלה שלנו, אריאל שרון, לעומת זאת, בכלל לא אינפנטיל. הוא גם אף פעם לא היה. כשהייתי בן שלוש הוא החליט לצאת למלחמה בלבנון. זה שהוא החליט לעשות זאת עם תינוקות בגיל כה רך, מילא, אבל למה לעזאזל דווקא במהלך המונדיאל: אי אפשר היה לחכות איזה חודש- חודשיים? האם יש בהיסטוריה של המאה העשרים עוד מנהיג ששלח את צבאו למסעות כיבושים דווקא בזמן ששאר העולם מתעסק בכיבוש הנאור מכולם? כך או כך, לי ולחברי לא נותר אלא להתפלל שמטוסי חיל האוויר, שהפגינו באותו קיץ ביצועים מדויקים להפליא והשמידו את מערך טילי הנ.מ של חאפז אל אסד, יחוסו עלינו ולא יפציצו, חלילה, את תחנת השידור של הטלוויזיה הסורית. רק בזכותה זכינו לצפות בזיקו, סוקרטס, אדר וג'וניור, כוכבי ברזיל 82', כשהם משחילים רביעיה לרשתה של נבחרת סקוטלנד, תוך תצוגה שלא נראתה מאז החליט פלה לתלות את הנעליים.

הסופר אלדוס האקסלי, שזכור בעיקר בזכות ספרו מ-1932, "עולם חדש, מופלא", הוציא לאור כעבור ארבע שנים את הרומן "עיוור בעזה" (שום קשר לאריאל שרון), בו סיפר בין השאר על רופא אנגלי שנקלע במסגרת נדודיו לחברה של שבטים פראיים וצמאי דם בדרום אמריקה.

"הם מגדלים דורה ובהפסקות הורגים זה את זה", אמר הרופא לחבר שבא לבקרו, "יש שרשרת של גאולות דם בהרים האלה. דיברתי עם המנהיגים שלהם וניסיתי לשכנע אותם לבטל את החשבונות הישנים ולפתוח דף חדש".

"אבל הם ימותו משעמום", אמר חברו.

"לא", חייך הרופא, "אני מלמד אותם לשחק כדורגל כתחליף. תחרויות בין הכפרים. אחרי שהם מתרגלים לזה, הם מודים שבהחלט אפשר לשחק במקום זה כדורגל."

מאוחר יותר בספר שותל האקסלי בפי אותו רופא את המונולוג הבא: "הכדורגל הוא התרומה החשובה ביותר של האנגלים לתרבות, חשובה יותר משלטון פרלמנטרי, ממנועי קיטור, או מחוקי ניוטון. חשובה יותר אפילו מהשירה האנגלית. שירה לעולם לא תוכל לשמש תחליף למלחמה ולרצח, אך משחקי כדורגל יכולים. תחליף מושלם וטוב."

תחליף למלחמה ולרצח? תחליף מושלם וטוב? אולי אצל השבטים הנאורים בהרי האנדים, אבל עדיין לא במזרח התיכון. בכל מקרה, אסור לאבד תקווה: אמא שלי אומרת שעד שאהיה בן 18 (במונדיאל 2042) כבר לא יהיה צבא ולא יהיו מלחמות.

 

דורון כהן הוא עתונאי ועורך במעריב. הטקסט לעיל פורסם בעתון העיר לפני שנתיים, לקראת המונדיאל.

 

יקיר תנועת העבודה

מאת דוד מלמד

 

מייד עם שחרורו מצה"ל ידע אל"ף כי מקומו בפוליטיקה. האלוף רב המעש והעליליה, יליד מושב בשרון, איש תנועת העבודה משחר נעוריו, חבר ה"הגנה" בתקופת המנדט הבריטי, עשה דרכו באופן טבעי לחלוטין לבית המפלגה הקרובה ללבו.

לשכת המפלגה קיבלה אותו בזרועות פתוחות, אולם לאחר דיון קצר הגיעו למסקנה שאל"ף, בעל הכישורים היחידים במינם, יכול להביא תועלת רבה יותר למפלגה ולמצעה כסוכן בתוך שורות היריב. ואל"ף שתמיד רצה לסייע למדינה ולעתידה, הופנה לראש אל"א (אגף להחדרת אישים), שם עבר הכשרה מודיעינית מרוכזת והוכפף לאחד מבכירי האגף שכינויו "שמעון", העתיד להיות מפעילו במשך שנים רבות.

אל"ף נשלח למפלגה היריבה שסבלה ממחסור חמור בגנרלים ושמחה לקלוט את האלוף הפופולרי לשורותיה. הוא פעל לאיחוד שני חלקי המפלגה והצליח הודות לכשרונו הדרמטי להגיע עד לראשותה. הוא סיגל לעצמו במהירות את מאפייני הימין: תקף את השמאלנים, סייע למתנחלים, חיזר אחרי רבנים בין סטייק לבן אחד למשנהו, ושחרר הצהרות מתלהמות שזכו לתשואות סוערות של חברי המרכז.

בעצת מומחי המודיעין של אל"א לא הגזים אל"ף בבניית תדמיתו הימנית. הוא המשיך לצטט בנאומיו את בן-גוריון ואת רבין כמו בעבר, ולא הסתיר את קשריו הידידותיים עם המנהיגים היריבים. דווקא כך יצא אמון מלא אצל חבריו הנוכחיים עד שהצליח להגיע לכס ראש-הממשלה.

המפלגה שכשלה מולו בבחירות התנחמה בעובדה שראש-הממשלה הוא סוכן של אל"א ועתיד בבוא היום ליישם את המצע המדיני והבטחוני של המפלגה ושל מחנה השלום. מנהיגי המפלגה ובתוכם "שמעון", מפעילו של אל"ף, נהנו לראות את רבבות פעילי המפלגה היריבה, את מתנחלי יו"ש, את חובשי הכיפות הסרוגות, את החרדים ואת החבדניקי"ם, רצים ומזיעים בהתלהבות במסע-הבחירות כדי להביא לבחירתו של אל"ף לראשות הממשלה.

עברו עוד מספר שנים עד שהוחלט להטיל על אל"ף לבצע את פסגת משימותיו, משימה שאף מנהיג מהשמאל לא היה מסוגל לבצע: פינוי רצועת עזה, הורדת רוב ההתנחלויות בגדה, והכרה במדינה פלשתינאית לצדה של מדינת ישראל תוך שחרור כל המחבלים הכלואים בארץ.

רק לאחר שסיים להעביר את המשימות הללו עד תומן הודיע אל"ף על פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הגיע שוב לבית המפלגה הפעם באור יום והתייצב לפני ראש אל"א בנוכחות "שמעון". שניהם תמכו בעמדה כי הגיע הזמן לחשוף את הסוכן הוותיק והקשיש ולאפשר לו לעשות לביתו. "שמעון" ביקש באותה הזדמנות להמליץ עליו לקבלת התואר "יקיר תנועת העבודה".

באותו שבוע הופיע אל"ף לראשונה בראיון טלוויזיה בדמותו האמיתית. הוא הסביר בהרחבה את המניעים הרעיוניים שהביאוהו לפעול כל השנים כפי שפעל מתוך מחוייבות עמוקה להשגת השלום עם הערבים.

לקראת סוף הראיון שטח אל"ף את תוכניותיו לעתיד.

"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל המראיין.

"אני רוצה להגשים חלום ישן" ענה אל"ף "להקים חווה לגידול שיקמים באי יווני".

"והמימון?" היקשה המראיין.

"אין בעייה" השיב אל"ף "יש קרנות שמסייעות לפרוייקטים כאלה: קרן סיריל, קרן אפל לעידוד מגדלי תפוחים, קרן גלעד לטיפוח ילדים מחוננים, ועוד".

"בהצלחה" סיים המראיין ופנה למרואיין הבא.

המרואיין, אחד האנשים החזקים במרכז-המפלגה שהתמנה לא-מכבר לשר, דרש בתקיפות לחקור אם אין סוכן שתול שמאלני נוסף של אל"א בצמרת מפלגתו.

באל"א צפו בראיון וחככו ידיים בהנאה: הסוכן "קוזי בוהן" עשה בכישרון ובדייקנות מה שראש אל"א הורה לו לעשות.

 

דוד מלמד מתגורר בפתח-תקוה.