פוטו רצח
חיילי צה"ל מצטלמים בגאווה לצד אנשי חיזבאללה שזה עתה חיסלו. סא"ל בגבעתי משוויץ בזוועה בשיעורי מורשת קרב. חפ"שים תולים תמונות גופות מרוטשות של פלסטינים לצד פוסטרים של בחורות עירומות. עכשיו גם באלבומי סוף מסלול, ואפילו באתר אינטרנט שמקבל תכנים מיחידות צבאיות
אורי בלאו
"כל העיר," 5 באוקטובר, 2001
[from:
http://oznik.com] |
לבנון, 12 בספטמבר 1997. בנו של מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה, האדי, מחוסל על-ידי חיילי יחידת אגוז של גולני. לרגל החיסול היוקרתי מיהרו החיילים להצטלם סמוך לגופה המרוטשת, פרי המארב שזה אך בצעו. הזמן שבו הושארה הגופה בשטח ונשמרה על-ידי צה"ל עד להעברתה לישראל סיפק לחיילים נוספים הזדמנויות צילום לצד גופת לוחם החיזבאללה הסלבריטאי. רק שבוע לפני כן הזדעזעה המדינה מפעולת השייטת הכושלת באנצארייה שבה נהרגו 12 חיילי צה"ל. גופתו המרוטשת של אחד מהם, איתמר איליה, הוחזרה לישראל בעיסקה שהתקיימה ביוני 1998, תשעה חודשים לאחר מכן, בין היתר בתמורה לגופת נסראללה הבן.
תמונות ראווה שפורסמו בלבנון לאחר הפעולה הכושלת ההיא של צה"ל ואף שודרו בתחנות טלוויזיה באירופה הראו חלקי גופות, בגדים וציוד. התגמול במסגרת הדיל של חילופי המתים היה הולם: תמונות זוועה של האדי נסראללה וחיילים מחויכים לצדה. גופה תמורת גופה, צילום תמורת צילום.
באג אלפיים
"במשך תקופה ארוכה מאד הייתי מסתובב עם מצלמה חד-פעמית כדי לתפוס תמונה של מחבל הרוג, אבל לא יצא לי לצלם", סיפר השבעו באכזבה אבי (שם בדוי), חייל קרבי מחטיבת גבעתי, שכנראה כבר לא יתפוס תמונה בימים המעטים שנותרו עד שחרורו. אבי אמנם פספס, אבל לחיילים רבים דווקא היתה מצלמה בפאוץ' של האפוד ברגע הקריטי, והם השתמשו בה לצילום גוויות מרוטשות.
בספר פלוגתי שיצא בשבועות האחרונים לרגל סיום המסלול של פלוגה ב' בגדוד 51 של חטיבת גולני, מחזור אוגוסט 2000, הודפס על הכריכה צילום של גופת הרוג פלסטיני שנורה על-ידי חיילי היחידה ברצועת עזה. מעל הצילום, למען הסר ספק, נכתב: "ככה נעשה לאיש אשר יתעסק עם פלוגה ב'". הספר הופק על-ידי חיילי הפלוגה וזכה לאישור מפקדי הגדוד.
באתר אינטרנט העוסק בצה"ל,
IDF2000
, שמבוסס ברובו על חומר שכותבים חיילים, מופיעות תמונות קשות של גופות אנשי חיזבאללה מרוטשות (קישור לאתר זה מופיע מימין, תחת "קישורים", אך ראו הוזהרתם, התמונות קשות לצפיה). במדור "פנאי וחברה", צמוד למדורי היכרויות" ו"מחשבון האהבה" מופיע גם מדור "גלריות ותמונות". בתוכו, לצד תמונות "הווי צבאי" למיניהן, מופיע תת-מדור בשם "המחבלים מתים בסתר". כותרת לא מדוייקת בהתחשב בעובדה ש-14 תמונות מחרידות של מחבלים הרוגים מופצות לכל דורש באתר וברשת. לא בדיוק בסתר. ההרוג, ככל הנראה לוחם חיזבאללה, מצולם כשלצדו חיילי צה"ל.
בחלק מהתמונות נראים ההרוגים בתקריב כשגולגלותיהם מפוצחות ופתוחות לרווחה.
באתר מופיעים גם טורים אישיים של חיילים ומועמדים לשירות בטחון. עוד מופיע מדור משפטי, שאליו פונים חיילים המבקשים להתייעץ בענייני דין צבאי. כמו כן מופיעים באתר שירים ובדיחות צבאיות, וכן תמונות סמי-פורנוגרפיות של חיילים. את האתר הקימה חברת איי.די.אף-2000, שאותה ייסד יגאל רוזנקרנץ, בן 25 מהרצליה. האתר אינו רווחי, והוא ממומן באמצעות חברת האינטרנט
Lifedns
העוסקת באחסון אתרים.
IDF2000
אינו מופעל על-ידי מערכת הבטחון או צה"ל, אך רוזנקרנץ סיפר השבוע שלאחרונה החלה התקשרות בינו לבין הביטאון הרשמי של חיל-הקשר. התקשרות זו מעידה לכאורה על קבלת התכנים על-ידי צה"ל. "חיל-הקשר מספק חומרים לאתר, הם נותנים לנו אפשרות מלאה להשתמש בביטאון שלהם", הסביר רוזנקרנץ. "פניתי אליהם ונפגשתי עם עורכת העתון, והגענו לשיתוף פעולה". רוזנקרנץ סיפר גם שהאתר עומד בפני שדרוג, ואז יוכנסו אליו גם התכנים מחיל-הקשר. נוסף לכך, אמר, נערך משא ומתן עם גופים כלכליים מרכזיים בארץ, האמורים לתת חסות לאתר.
"99 אחוז מהאתר", אומר רוזנקרנץ, "נבנה על-ידי הגולשים עצמם, שמסתובבים בשטח. אלו תמונות מלפני כמה שנים. לפי האינפורמציה שקיבלנו, הן צולמו בלבנון. קיבלנו עליהן המון תגובות, הרבה אמרו שזה מזעזע, אבל גם היו הרבה תגובות של שימחה לאיד, 'צריך להראות להם, שיראו, שייזהרו'. המון הורים לחיילים קצת נבהלו מהסיפור, הזדעזעו לחשוב על זה שגם הילד שלהם יכול לעשות כזה דבר. אבל זו המציאות, מה לעשות?".
גאוות יחידה
יואב (שם בדוי), חייל גבעתי, מספר על תופעת הצילום: "זה מין סוג של טקס. כשיוצאים למארבים תמיד לוקחים מצלמת פוקט. נהוג שאם יוצאים למארב, פעם בלבנון והיום בשטחים, אז מצטלמים עם הגופה. לי אישית לא יצא לצטלם. יש גם מג"דים בצה"ל שמסתובבים עם תמונות של מחבלים שהם הורידו".
ואכן, בחטיבת גבעתי יודעים לספר על סגן-אלוף אלדד פלד, המפקד על בסיס הטירונים של החטיבה, שנוהג להראות לחייליו תמונות קשות של מחבלים מלבנון שהוא עצמו חיסל. לדברי החיילים, פלד, שבמסגרת תפקידו אחראי למעשה על מסלול הכשרתם של הטירונים הצעירים הנקלטים בחטיבה, עושה זאת במהלך שיעורי מורשת-קרב שהוא מעביר.
באלבום התמונות היחידתי המלווה את מחזור מרץ 2000 של פלוגת החבלה בגולני, מופיעות תמונות זוועה רבות של פלסטינים שחיסלו חיילי היחידה במהלך האינתיפאדה. לצדן מופיעים כמובן החיילים בפרצופים מלאי סיפוק. רוב הפלסטינים המצולמים נהרגו בתקרית שאירעה לפני כמה חודשים בצפון הגדה, ובמהלכה חיסלו חיילי הפלח"ן כמה אנשי תנזים.
בתחילת פברואר השנה חוסל פלסטיני שחדר לחממות של התנחלות כפר-דרום. כפי שפורסם ב"כל העיר" ("חיילי גבעתי התעללו בגופת פלסטיני", 23.2.01) הושחתה גופת החודר, נאסר אלחסנאת. הגופה צולמה במצלמה דיגיטלית של היחידה, והתמונות הופצו בקרב החיילים.
כמעט כל חייל קרבי בצה"ל, ובמיוחד אלה ששירתו בלבנון, מכירים את התופעה. לעתים מצולמת רק הגווייה, ולפעמים מצטלמים החיילים לצדה, או כשרגלם מונחת עליה. התופעה קיימת בקרב היחידות הקרביות בשנים האחרונות, והתפתחה מאד בזמן הלחימה בלבנון. מתקופת האינתיפאדה הראשונה ידוע על תמונות של גוויות שצילמו חיילי דובדבן.
צחי (שם בדוי), לוחם מהנח"ל: "זה קיים כבר מלבנון. יש מארב, מחסלים מחבל, נגיד שאין עוד אנשים, אין מרדף, אז מוציאים מצלמה ומצלמים את המחבל המת. אני אישית חשבתי שזה קצת ירד מאז היציאה מלבנון. רוב ההרוגים בצד שלהם, ולא עושים להם וידוא הריגה, ולכן אין הזדמנות לצלם.
"כשהייתי בצפון, אז בחדר של הגשש של המג"ד הופיעו הרבה תמונות על הקיר. היו שתיים-שלוש תמונות של מחבלים שהיו כמה ימים בשטח, לפני שפינו אותם. היתה תמונה אחת של חיזבאלון שוכב על הרצפה, חור כניסה בפה, העיניים פעורות, ככה גם הפה. הכל מלא דם. היתה תמונה של עוד בן-אדם, ראו צורה של ראש, אבל לא ממש פנים. כנראה טיל ריסק לו את הפנים. תמונה מזוויעה לחלוטין".
- למה מצלמים את זה?
מבחינת לוחם הדבר הכי גדול שאתה יכול לעשות זה לחסל מחבל. זה כמו שאצל טייסים ההישג הכי גדול הוא להוריד מטוס. זו מעין הוכחה שהנה, עשינו את זה. זה כמו שמסמנים איקסים על הנשק אחרי שמורידים מחבל. בגדול זה מין מצ'ואיזם כזה, כשעושים את זה חושבים על להראות לחבר'ה. אין מה לעשות, מאמנים אותנו כל הזמן להרוג אנשים, זה חלק מהצבא. ברגע שמחבל עומד מולך, אתה כבר לא מסתכל עליו כעל בן-אדם. ברגע שאתה נמצא בעסקי ההריגה, ואנחנו נמצאים בהם, המצב מגיע לזה ולהרבה יותר גרוע מזה".
אודי (שם בדוי), חייל בשריון, צפה בתמונות של פלוגת החבלה של גולני. "זה יותר קטע של גאווה ופורקן אחרי העומס שהיה לך בהיתקלות. אלו תמונות מזוויעות, אתה רואה את המחבלים שוכבים, הכל דם, הנשק לידם. החיילים הצטלמו ליד הגופות, לעתים עם רגל על הגופה. אתה רואה אנשים מפורקים לגמרי, לא מזהה פנים, לא מזהה כלום".
- מה הרגשת כשראית את התמונות?
הרגשתי שזה כבוד בשבילם. אתה אומר, בואנה, איזה כבוד זה. כשאתה טוחן מארבים שלושה חודשים כל לילה ולא תוקע כלום, אז אתה רואה את זה ואומר, ואללה, זה יצא לו לתקוע.
תופעת ההריגה
גדי אמיר שימש ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל (ממד"ה) באמצע שנות התשעים. הוא לא נתקל בתופעה במהלך שירותו, אבל לאחרונה הוגנבה שמועה כזו לאוזניו. אמיר מציין שלא שמע שמדובר בתופעה, אבל אחרי שקיבל מ"כל העיר" פרטים על ספר המחזור של גולני ועל אתר האינטרנט, אמר ש"צירוף של כמה מקרים הוא כבר לא מקרי".
אמיר מנסה להסביר את הנושא בחלוקה לשני רבדים. את הראשון הוא מגדיר כסימן הצלחה: "ככה באה לידי ביטוי משימה מוצלחת, הריגת מחבל. פעם הצלחה בחיל-רגלים היתה איזה שטח כבוש. היום ההצלחה נמדדת בכמה מחבלים הוריד". הרובד השני, לדעת אמיר, הוא הצילום כאופן התמודדות: "זהו חלק מההתמודדות, שנראית אולי קצת פרדוקסלית, עם תופעת ההריגה במלחמה. לא מתייחסים למוות בצורה ישירה אלא באופן אחר, בצורה קצת מנוכרת. לחיילים היתה מאז ומתמיד בעיה עם הריגה ישירה.
"מעבר לאלמנט המוסרי-שיפוטי, שמאוד לא מוצא חן בעיני, לא יהיה נכון להגדיר צורת התמודדות כבריאה או חולה. התמודדות נמדדת באפקטיביות ובפונקציונליות שלה. לי זו נראית צורת התמודדות מוקצנת, אבל אני לא יכול להגדיר אותה כבעייתית. היא הופכת להיות בעייתית כשהאויב שלך מפסיק להיות יצור אנוש. אני מאד מקווה שזה לא מגיע לתופעה של דה-הומניזציה או דה-פרסונליזציה. באיתניפאדה הראשונה חקרנו את הנושא הזה. תמיד היו מקרים כאלו, אבל לא היה מדובר בתופעה. הצבא היה אז מאד מודע לנושא ומאוד מודאג ממנו".
טוב למות
כאמור, באינטרנט מופיעות תמונות הזוועה לצד בדיחות ושירים. באלבומי החיילים הן מופיעות ליד תמונות החברים המחייכים, צילומים מחופשות, וצילומים של בני משפחה. על קירות החדרים הן תלויות לצד תמונות של בחורות עירומות. לפסיכיאטרית ד"ר רוחמה מרטון, נשיאת עמותת רופאים לזכויות אדם, זה מזכיר מאוד תערוכה שראתה בניו-יורק שנושאה לינצ'ים שעשו לבנים בשחורים בארצות הברית.
"התערוכה מדהימה", אומרת מרטון, "כל כולה תמונות שאנשים צילמו להנאתם. זה צולם כחלק מהווי החיים. אנשים פשוטים, לא עיתונאים, לא מחפשי סקופים. מיסטר ג'ונס יצא לשכונה שלו, ראה שני כושים תלויים על עץ וצילם אותם. חלק מהתמונות הפכו לגלויות שנשלחו לאנשים. ממש כמו צילומים משפחתיים שהפכו לגלויות".
מרטון מסבירה שזה זמן רב, ובייחוד בשנה האחרונה, שישראל נתונה בתוך תרבות מוות, שהופכת מקרי מוות של ישראלים לעניין לאומי, ומקילה מאוד במוות של פלסטינים. "החייל יודע כמה זה זול ופשוט להרוג פלסטיני. אין עונשים, זה לא מגיע לבית משפט צבאי או אזרחי. המוות של הפלסטינים הוא קל וזול. הקלות הזאת הופכת את העניין לסוג של שעשוע. זה מאוד דומה למה שקרה במעשי הלינץ', שחלק גדול מהם היו שעשוע. קשה להרוג, אז כדי להקל מכניסים את זה למסגרת של שעשוע. 'אני לא סתם הורג, אני פשוט חלק מהחבר'ה'.
"הזילות והקלות שייכות לצילום. בתרבות הישראלית מסתכלים על כל הערבים כעל אויבים. חוזרים לשפה של שנות החמישים, של חסמב"ה. החלק של השעשוע והגנדור הוא החלק החזק. עובדה שאת החיילים ההרוגים שלנו הם לא מצלמים. זה חלק מתרבות המוות הישראלית: תרבות שעושה מוות, נהנית ממוות, מתבדרת ממוות ומצלמת אותו".
דובר צה"ל בתגובה: "צה"ל רואה בחומרה כל מקרה של פגיעה בכבודו של אדם. בצה"ל לא מוכרת תופעה, אלא כמה מקרים בודדים שהינם יוזמות פרטניות של חיילים. צה"ל מקפיד לחנך את חייליו ומפקדיו בהתאם לרוח צה"ל ולשמירה על כבודו של האדם. דווקא בתקופה זו של לחימה, הדגיש הרמטכ"ל כמה פעמים את החשיבות לשמור על כבודו של אדם באשר הוא. חלק מן האירועים שהוזכרו מוכרים, והם טופלו ברמת מפקדים.
"במקרה המוזכר ביצע המפקד ניתוח קרב מקצועי בפני קציני וחיילי יחידה מובחרת, שהיו עתידים לבצע תעסוקה במקום שבו נתקלו בעבר המפקד ויחידתו בחוליית מחבלים. במסגרת העזרים שבהם השתמש המפקד היתה גם סדרת תמונות שממחישה את מורכבות האזור שבו תבצע היחידה את התעסוקה. אם בין התמונות הופיעה תמונה של מחבל הרוג שהמחישה את אופי ההתמקמות של המחבלים בשטח ואת אופי הלחימה באזור, יש לציין כי גופת המחבל לא היתה מרוטשת, וכי לאחר כמה הרצאות החליט המפקד המדובר להוציא את תמונת המחבל מניתוח קרב זה, בשל תגובות החיילים לתמונה זו".
|
ספר מחזור של גולני. להיות אחד מהחבר'ה
|
|
|
|
|
